החלטה בתיק ת"א 26195-01

1.         להלן החלטתי בבקשת הנתבע לביטול פסק הדין שניתן ביום 28.4.11, השני במספר במסגרת הליך זה (להלן: "פסק הדין השני").

2.         טרם אדרש לטענות הנתבע בבקשה, אפרט להלן השתלשלות ההליכים הרלוונטיים שהיו במסגרת התביעה:

א.         ביום 22.11.01 הוגשה תביעה דנן בסדר דין מקוצר לפיה התובע ביקש לחייב את הנתבע בתשלום סך של 115,000 ש"ח. בכתב התביעה נטען כי התובע הלווה לנתבע כספים בשלוש הזדמנויות שונות והאחרון לא החזיר את ההלוואות, כולן או בחלקן.

            הנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן מפני התביעה, ולפיכך ביום 4.3.02 ניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה (להלן: "פסק הדין הראשון").

ב.         ביום 29.8.02 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין הראשון ולעיכוב ההליכים במסגרת תיק ההוצל"פ אשר נפתח לצורך ביצועו.

            בהחלטה מיום 2.9.02 נקבע כי פסק הדין הראשון יעוכב בתנאי והנתבע יפקיד בקופת בית המשפט סך של 7,500 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. הנתבע קיים את האמור בהחלטה הנ"ל באמצעות הפקדת הסכום הנדרש בקופת בית המשפט ובהתאם עוכב ביצוע פסק הדין.

            בהמשך, ביום 6.2.03 התקיים דיון בבקשת הנתבע לביטול פסק הדין הראשון ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה, פסק הדין יבוטל באם הנתבע יפקיד בקופת בית המשפט סך של 7,500 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית וכן ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ומע"מ עליו. יודגש כי הסכומים שנקבעו בהחלטה לעיל הם מעבר לסכום שהופקד על ידי הנתבע כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין הראשון.

ג.          הנתבע לא קיים אחר התנאים שנקבעו לביטול פסק הדין הראשון, ולפיכך ביום 28.5.03 ניתנה החלטה לפיה פסק הדין יעמוד על כנו ולא יבוטל. בעקבות החלטה זו המשיך התובע בביצוע פסק הדין הראשון ובין היתר הטיל עיקול על משכורתו של הנתבע. בעקבות אותם הליכים נגבו מהנתבע סכומים שונים על חשבון החוב. 

ד.         ביום 7.12.10, יותר משבע שנים לאחר מתן ההחלטה לפיה נקבע כי פסק הדין הראשון יעמוד על כנו, הגיש הנתבע בקשה נוספת לביטול פסק הדין הראשון. התובע נדרש להגיש תגובתו לבקשה תוך 30 יום ומשזו לא הוגשה ניתנה ביום 1.2.11 החלטה לפיה פסק הדין הראשון בוטל.

ה.         ביום 21.3.11 הגיש התובע בקשה לביטול ההחלטה מיום 1.2.11 ולהותרת פסק הדין הראשון על כנו. הואיל ונקבע דיון מקדמי בתביעה ליום 22.3.11, ניתנה החלטתי ולפיה הבקשה תידון במועד הקבוע לדיון מקדמי ביום 22.3.11. הנתבע לא התייצב לדיון ובהחלטה מיום 28.4.11 ניתן פסק הדין השני בו נקבע כי התובע רשאי להמשיך  בנקיטת הליכי הוצל"פ לביצוע פסק הדין הראשון.

3.         בבקשתו טען הנתבע כי לא הוזמן כדין למועד בו ניתן פסק הדין השני ולגוף העניין נטען כי מהמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט בשפה הרוסית ובחתימת התובע עולה כי הנתבע אינו חייב מאומה וכי הוא פרע את ההלוואות נשוא התביעה.

4.         התובע התבקש להגיש תגובתו לבקשה, אך תגובה כאמור לא הוגשה. על אף זאת, אדון בבקשה לגופא.

5.         בהתאם להלכה הפסוקה, פסק דין שניתן בהעדר יבוטל מחובת הצדק או, לחילופין, על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

            באם נפל פגם בהליך בו ניתן פסק הדין, הרי ביטולו הינו על פי חובת הצדק ולבית המשפט אין שיקול דעת בעניין זה. מנגד, באם ההליך בו ניתן פסק הדין היה תקין ולא נפל בו כל פגם אזי ביטולו הינו על פי שיקול דעת בית המשפט ובנדון יש לבחון שניים אלה: סיבת מחדלו של המבקש ואשר בעטיו ניתן פסק הדין בהעדרו וכן סיכוייו לזכות בתביעה ככל ופסק הדין יבוטל והתביעה תישמע לגופא. אמנם נכון, לגורם השני  משקל כבד יותר, אולם אין הדבר מאיין את הגורם הראשון באשר לסיבת המחדל.

6.         טענת הנתבע ולפיה הוא לא הוזמן כדין למועד שנקבע לדיון בבקשת התובע לביטול ההחלטה מיום 1.2.11 (לפיה בוטל פסק הדין הראשון), ואשר בעקבותיו  ניתן פסק הדין השני, אינה מבוססת ומתעלמת מאישור המסירה שבתיק בית המשפט. מאישור המסירה עולה כי  ההזמנה לדיון נשלחה לכתובת הנתבע כמופיע בכתב התביעה, אולם הוא לא טרח לדרוש את הזימון. יודגש, מעולם לא ציין הנתבע בבקשות ובכתבי הטענות אשר הגיש לבית המשפט את כתובתו  ולא הודיע כי הוא מתגורר בכתובת שונה מהכתובת המופיעה בכתב התביעה.

            מהאמור לעיל מתחייבת המסקנה כי לא נפל כל פגם בהליך מתן פסק הדין השני, ולפיכך ביטולו הינו בשיקול דעת בית המשפט ובמסגרתו יש לבחון את סיבת מחדלו של הנתבע שלא התייצב לדיון מיום 21.3.11, כמו גם סיכוייו לזכות בתביעה.

7.         באשר לסיבת המחדל, מהאמור לעיל עולה כי אין בפי הנתבע כל נימוק והסבר והדבר תומך בדחיית בקשתו לביטול פסק הדין השני.

8.         באשר לסיכויי הנתבע לזכות בהגנתו באם פסק הדין השני יבוטל, בנדון מצאתי לבחון טענות ההגנה שעלו בבקשה שהוגשה לביטול פסק הדין הראשון, שכן, הן מפורטות בהרבה  מהנימוקים בבקשה דנן.  באותה בקשה נטען כי סכום ההלוואות אשר נטל הנתבע מהתובע עומד על סך של 70,000 ש"ח ולא 115,000 ש"ח כנטען בתביעה. להחזר החוב הנ"ל שילם הנתבע לתובע סך של 50,000 ש"ח וכן סוכם בין הצדדים לבין אחד בשם רפי נניקשווילי (להלן: "רפי") כי יתרת החוב תעמוד על סך של 51,000 ש"ח והיא תשולם לידי רפי. בהתאם להסכמה הנ"ל הנתבע שילם לרפי סך של 37,000 ש"ח.

9.         אין חולק כי במסגרת תיק ההוצל"פ אשר נפתח לביצוע פסק הדין הראשון, נקט התובע בהליכי הוצל"פ שונים, ובין היתר הוטל עיקול על משכורתו של הנתבע. מדו"ח תיק ההוצל"פ אשר הגישו הצדדים בעלי הדין עולה כי במהלך מספר שנים הועברו מידי חודש בחודשו כספים שעוקלו ממשכורת הנתבע ובסכום כולל של 143,344.36 ש"ח (ליום 2.12.10).